תקשורת במלחמה – פרק א'

לאחר כחודש של מבצע בעזה, התקשורת מנסה לחזור לשגרה. אפשר להתחיל לסכם ולנתח את ההתנהלות בתחום התקשורת בחודש האחרון.

אין ספק שהתקשורת הייתה מרכיב דומיננטי במערכה. הקרב מתנהל, כפי שכולם יודעים, לא רק בשטח, אלא גם בתודעה. תוצאותיו של המבצע והשלכותיו, ייקבעו במידה רבה בעקבות ההצלחה או הכישלון בצריבת התודעה שלנו, של הצד השני, ושל המתווכחים השונים, והקהילה הבינלאומית. בניתוח ההתנהלות בתקשורת יש מקום לכמה הבחנות יסודיות. יש להבחין בין התקשורת הישראלית לבין התקשורת הזרה, הבינלאומית, וגם להבחין בין אמצעי התקשורת המסורתיים, העיתונאיים, כלומר טלוויזיה, רדיו, אתרי החדשות באינטרנט, העיתונות הכתובה, לבין התקשורת החדשה, המתנהלת ברשתות החברתיות, כלומר בעיקר בפייסבוק ובוואצאפ. את הניתוח והסיכום של התנהלות התקשורת במלחמה, אעשה איפה, בשלושה מאמרים. הראשון יתמקד בטלוויזיה הישראלית, השני בתקשורת הזרה והבינלאומית, והשלישי, בתקשורת ברשתות החברתיות.

כאשר אנו באים להעריך את התיפקוד של כל אחד מאמצעי התקשורת בזמן המלחמה, אנו צריכים להעמיד את העבודה המקצועית שנעשתה אל מול הסטנדרט המקצועי המצופה מאותו כלי תקשורת, כלומר להשוות את ההשגים בפועל, למשימות ולמטרות של אותו גורם. בהעדר הסכמה על המשימות והמטרות של התקשורת בזמן המלחמה, קשה להעריך האם התפקוד היה טוב או לקוי. ואכן, שאלה של ממש, שאין לה תשובה אחת נכונה, היא מהו תפקידה של תקשורת במלחמה. האם להתגייס לטובת המערכה התודעתית. לחזק את הממשלה? את העם? החיילים? להרגיע את הציבור ולעודד את המשך החיים התקינים או אולי דווקא לחזק את רוחו ואת רוח הקרב שלו אל מול האויב? האם היא יכולה לתת תמונה מלאה ולדווח באופן מדויק וענייני על המציאות בשני הצדדים? האם זה הזמן לביקורת על מהלכי הממשלה והצבא, לפרשנות מעמיקה על מגמות ותהליכים מדיניים? מהבחינה הזו, התקשורת הישראלית, ממש כמו צה"ל עצמו, ניצבה מבולבלת מול שלל המשימות והתפקידים שהציבור הישראלי הטיל עליה או ציפה ממנה, ונראה היה פעמים רבות, כי אין לה יעד ברור, משימות מוגדרות, וגם לא מדדים להצלחה. כמו הצבא, שלא ברור היה בכל רגע נתון האם יעדיו הם חיסול ירי הרקטות, שקט מעזה, שיבוש המנהרות, חיסול מנהיגי החמאס, ביתור הרצועה, נקמה בחמאס, השגת הרתעה, או שמירה על חיי החיילים. גם התקשורת עמדה בפני יעדים רבים וחלקם סותרים. נראה היה כי גם אמצעי התקשורת המרכזיים, כלומר חדשות הטלוויזיה בערוצים 2, 10 ובערוץ הראשון, וגם רוב רובו של הציבור הצופה בהם התקשו להחליט האם מטרתם ותפקידם של השידורים והדיווחים הם לספק דיווח מדויק הוגן וענייני על המתרחש ומשמעויותיו, או שמא המטרה היא לסייע לצה"ל ולפיקוד העורף במערכה, ולספק תמיכה מוראלית בעורף ובחיילים בחזית. ברור היה לקברניטים של ערוצי השידור המרכזיים שלנו שהם מתגייסים למערכה, מנסים, כמו בתחילתו של כל מבצע צבאי, לתמוך במערכה, לסייע לממשלה ולצבא, למשטר את הציבור לציות להוראות פיקוד העורף, ולחבק את החיילים.

החדשות בטלוויזיה ניסו לעשות את שני הדברים ביחד, גם עיתונות וגם חיבוק, והתברר די מהר כי הדבר אינו אפשרי. די מהר הבינו המנהלים והעורכים כי הציבור צמא לשידור הרצוף, זקוק לו מהבחינה הרגשית, מתקשה להתנתק ממתכונת השידורים האין סופית של חדשות ברצף, ומבקש להימנע משידורי בידור ושגרה וגם מעיתונות ביקורתית. הערוצים החליטו, איפה, לתת לציבור את מה שהוא רוצה, לאו דווקא את מה שהוא צריך, או את מה שנכון מבחינה מקצועית, עיתונאית, או אפילו מבחינת המערכה הצבאית או החוסן הלאומי. כך למשל, הניסיון להרגיע את הציבור באמצעות דיווחים שוטפים ללא הפסקה, הפך מהר מאוד למעורר המרכזי של הדאגה, החרדה והמתח. השידור המתמקד בכל אזעקה, בכל נפילה של רקטה או פצמ"ר, ואינו מרפה לרגע, הפך להיות הסם של המדינה, שהכניס את כולנו לנוירוזה. לא במקרה פרסמו קופות החולים הנחיות לציבור, להמעיט בצריכה של תקשורת אלקטרונית.

תופי התם תם שנשמעו בתקשורת, וביטול כל השידורים הרגילים, גרמו באופן פרדוקסאלי לרייטינג גבוה, כמעט ללא תקדים, אך באותה נשימה גם להפסקה כמעט מוחלטת של הפרסום המסחרי. הערוצים המסחריים בחרו בחדשות וברייטינג, ובכך שמו את יהבם על פיצוי עתידי שיקבלו מהמדינה או הרשות השנייה על אובדן ההכנסות מפרסום. כך גם איבדו עוד יותר את שארית העצמאות והאי תלות שלהם בשלטון. הצורך הטכני למלא את שעות השידור האינסופיות בתוכן שקשור למלחמה ולה בלבד, הביא את הברברת והפטפטת לשיאים חדשים. על זה כבר נכתב מספיק. הבעיה המקצועית היא שבמצב של ברברת אינסופית מטעם כל מי שמוכן היה לבוא לאולפן, קשה היה להתמקד בדברי טעם, להציג בפני הצופה, תמונת מצב, פרשנות ודיווח איכותיים ומעמיקים. על הצורך לדווח לציבור על המתרחש באופן מלא, מדויק וענייני, ויתרו הערוצים המרכזיים, לחלוטין, ברגע שקיבלו החלטה שלא להראות תמונה מלאה של המתרחש תחת ההפגזות בעזה, ושל עמדת הצד השני. את ההריסות, הילדים והנשים המתים, הפצועים ברחובות, והמסגדים השבורים, אפשר היה לראות רק בערוצים הזרים. הציבור הישראלי לא רצה לדעת יותר, והתקשורת נתנה לו את אשר הוא רוצה. לא במקרה התפתחה תודעה שונה לחלוטין על המלחמה בישראל ובעולם הרחב. נראה כי הציבור בישראל נחשף למציאות מקבילה, שונה לחלוטין מזו שהצטיירה בעולם כולו. תודעה נפרדת זו מהווה כיום נטל, ומקשה על הבנה של המתרחש בזירה המדינית והבינלאומית, ועל כל ניסיון להגיע להסדרה.

התקשורת הישראלית, בהובלה של חברות החדשות של הערוצים המרכזיים, התגייסה לחלוטין למערכה ההסברתית של הממשלה, ושירתה את מה שנראה לה, צרכי הצבא, פיקוד העורף ורצון הציבור. בדרך הוקרבו ערכים עיתונאיים, שיקולים מסחריים, המפרסמים, העצמאות המערכתית, וזכות הציבור לדעת. מעניין שהערוצים פעלו, משיקולי תחרות, באופן דומה, מבלי שאחד מהם ייקח את הנטל כערוץ חדשות ויאפשר לאחרים לעסוק גם בתכנים אחרים, שאינם נוגעים ישירות למבצע.

נראה כי כיום, בשוך הקרבות, נכון יהיה לבצע תחקיר פנימי על אופן ההתנהלות הזה. טוב יעשו הערוצים אם יקימו, אולי אפילו במשותף, צוות בדיקה של עורכים ומנהלים מנוסים, בעזרת מומחים חיצוניים, שינסה לבחון לעומק האם כך חייב להראות השידור בטלוויזיה בזמן חרום, או שמא ניתן לעשות הבחנה בין הערוצים, ולקיים, לפחות באופן חלקי, שגרת שידורים אחרת, שתביא לידי ביטוי גם את הצורך לדווח על המבצע, לשרת את העורף ואת הציבור הישראלי וגם לשמור על אינטרסים וערכים חשובים נוספים של השידור בישראל.

התגובות סגורות