רומן ספרותי פוגע בפרטיות?

מעניין מה היה גבריאל גרסיה מרקס אומר על פסיקתו הנדירה של בית המשפט העליון, שפורסמה בשבוע שעבר. ציטוט מדבריו פותח את פסק הדין ואומר: "לכל בני האדם שלושה חיים: ציבוריים, פרטיים, וסודיים". זה ציטוט פואטי ויפה, אבל הוא לא מחייב את התוצאה הקשה של פסק הדין.

בית המשפט העליון, בצעד יוצא דופן, אסר על פרסום של ספר, לאחר שכבר פורסם, הודפס ואף נמכר במאות עותקים. המדהים הוא שאין מדובר בספר שעוסק בביטחון המדינה או חושף סודות מדינה, גם לא בספר ביוגרפי או בספר עיון שמוציא לשון הרע. מדובר ברומן פרי יצירתו, דמיונו ורוחו של סופר, המעיד על עצמו בפסקה המפורסמת כי "כל דמיון למציאות או לדמויות אמיתיות הוא מקרי בהחלט". בית המשפט קבע כי הספר משמש כסות לתיאור אוטוביוגרפי, ושככזה הוא פוגע באופן קשה בפרטיותה של מי שהיתה בת זוגו של הסופר. אין ספק כי האשה התובעת פירשה וחוותה את הספר כעוסק בה ממש, כיצירה החושפת באופן מביך ופוגע פרטים אינטימיים מחייה. בלבי אני מבין היטב את כאבה.

אולם פסק דין האוסר פרסום של רומן ספרותי פרי הדמיון הוא סטייה משמעותית מההלכה המקובלת עד היום במשפט הישראלי, ובבית המשפט העליון, שהעדיפה במקרים דומים את חופש הביטוי והיצירה של המחבר. פסק הדין מעמיד בסכנה של ממש את חופש היצירה והאמנות של כותבים ויוצרים, ומציב מולם חשש כי אנשים שיזהו את עצמם כנושא היצירה, או כמוזה שלה, או כמי שמופיעים בה בתחפושת זו או אחרת, יצליחו לסכל את פרסום היצירה או לצנזר אותה.

למעשה, על פי הסטנדרט שקובע פסק הדין, ספק אם יצירות מופת רבות של סופרים גדולים היו יכולות לצאת לאור. ברור כי סופרים כמו עמוס עוז, מאיר שלו, או ספרים כמו "מפריח היונים" של אלי עמיר או "נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט, נכתבו בהשראת סיפורים אישיים ומשפחתיים. הקורא יכול לשייך דמויות לשמות ולאנשים בשר ודם ששימשו להם השראה. על חלקם נכתבו דברים פרטיים, אינטימיים ואפילו פוגעים.

חוות דעת של מומחים בתחום הספרות, פרופ' אריאל הירשפלד ופרופ' חנן חבר, הוגשו לבית המשפט וקבעו באופן נחרץ כי מדובר בספרות הבדיון ואין לשפוט את הרומן בכלים של פרסום אוטוביוגרפי — היסטורי או עיתונאי. אולם בית המשפט, שאינו מומחה בתורת הפרשנות של חיבור ספרותי, בחר לקבוע אחרת ודן את הספר לכף חובה.

הקורא הוא תמיד פרשן של היצירה והוא יוצר אותה מחדש. זוהי חוויית הקריאה. בית המשפט אימץ פרשנות המבטאת את תחושותיה של התובעת, אך אין זו הפרשנות של הקורא הרגיל, שכלל אינו מכיר את הסופר ואת חייו. קורא של רומן יודע שמקור ההשראה יכול להיות קרוב, אך מבין שמדובר בעיבוד ספרותי. אין הוא מחפש את האמת העובדתית. דמותה של בת הזוג בספר אינה באמת היא, אשה בשר ודם. זהו עיבוד אישי, סובייקטיבי, של הסופר, המוצא את הדמות בדמיונו ומהדהד בה גם את דמותה של חברתו לשעבר, כפי שהוא ורק הוא חווה אותה. ברור לכל קורא, גם זה המזהה את מקור ההשראה, כי מדובר בתפישה אמנותית סובייקטיבית ובזיכרונות משולבים בדמיון של הסופר ושלו בלבד.

השופט נעם סולברג, שכתב את פסק הדין, עשה בחירה דומה גם בפרשת סרן ר', בתביעה שהגיש נגד אילנה דיין. גם שם בחר לאמץ את הפרשנות האפשרית של התובע, כדרך היחידה לקרוא את הטקסט הטלוויזיוני, ומכאן גם את הצורך לצנזרו ולפסול אותו. פרשנות זו, שאותה הוא מביא כעת גם לעולם הספרות הבדיונית, יוצרת תקדים מסוכן. היא מהווה פגיעה של ממש בחופש הביטוי והיצירה בישראל, באיזון הנדרש בינו לבין הזכות לפרטיות, ומחייבת לכן דיון נוסף בפני הרכב רחב יותר של בית המשפט העליון.

סגור לתגובות.