ציון נכשל לתקשורת

שיתוף:

הסיקור התקשורתי של החטיפה והרצח הנוראים של שלושת הבנים, חשף מבוכה ובלבול גדולים בכל אמצעי התקשורת. הציון שיש להעניק לרובם על אופן הסיקור הוא נכשל. דומה כי כלי התקשורת, כמעט בלי יוצא מהכלל, נסחפו אחר האירועים, וקיבלו החלטות מקצועיות תמוהות ולא מקצועיות. הרקע לכל אלה היא המציאות הטכנולוגית, והפרסומים השוטפים בכלי תקשורת זרים ובאינטרנט, וכמובן הנוכחות הבולטת של הרשתות החברתיות ושל הוואטצאפ. לכך התווסף המרכיב האידיאולוגי, האופי הקשה והחמור של האירוע, והרצון של אמצעי התקשורת לספק לציבור סעד נפשי ורגשי, לצד מילוי התפקיד המסורתי של העברת מידע, ידע ופרשנות. דומה כי המדיה המרכזית בישראל ניסתה ללכוד את הקונצנזוס הציבורי, את רחשי לבם של הצופים, הגולשים והמאזינים ולהעניק להם את מבוקשם. גם כאשר הדבר היה בסטייה חמורה מסטנדרטים מקצועיים ואתיים של העיתונות. המירוץ המקובל אחר הרייטינג, קיבל במקרה הזה תפנית מיוחדת כאשר התקשורת מחזרת לא רק אחרי עצם הצריכה של התקשורת, אלא אחרי האהדה והתמיכה של הציבור, ומתן מענה לצרכיו הרגשיים. הסיקור הבלתי פוסק של האירוע, גם כאשר לא היה דבר לדווח, הביטול השרירותי של משדרים אחרים, לרבות משחק כדורגל מהמונדיאל, הזיגזוג בין המשדרים, בלי שיש לכך צידוק מקצועי, וכמובן, בראש ובראשונה, טיפוח של תקוות שווא, ומתן במה בלתי מוגבלת וללא ביקורת לתעמולה של הממשלה והצבא, גם כאשר היה ידוע, או לפחות היה חשש כבד מאוד, שהחטופים אינם בחיים. כלי התקשורת ויתרו על תפקידם המקצועי, הביקורתי, לשרת את זכות הציבור לדעת, וניסו לזרום עם הלך הרוח של הציבור כפי שהשתקף ברשתות חברתיות, ולשרת את הציפיות של הממשלה והצבא, לגייס את הציבור לתעמולה בינלאומית ולמאבק צבאי. כמעט ולא נשמעה דעה אחרת, ביקורת, לא היה ניסיון לעצור את שטף המלל וההתלהמות, כדי לתת תמונת מצב מפוקחת . התקשורת נעה על גלי הכאב והזעם הציבורי, הכעס על המשטרה, על החמאס, ועל חנין זועבי. צו איסור הפרסום המגוחך, לאחר שכבר התגלו הגופות והרמיזות הבלתי פוסקות של רוני דניאל, שעה קלה לפני ששוחררה הבשורה, הביאו את הסיקור התקשורתי לרגעים של אבסורד ממש, כאשר חדשות 2 מפנים את הציבור לרשתות החברתיות כדי להתעדכן. ברשתות החברתיות אפשר אמנם לקבל הכל ומיד, אבל אי אפשר לדעת למה להאמין. העובדה כי משהו פורסם כבר בוואטצאפ, לא יכול להיות אמת המידה היחידה לפרסום, בכלי תקשורת מקצועי השואף לקבל את אמון הציבור. דווקא במציאות תקשורתית פתוחה וחסרת גבולות, נדרשים העיתונאים המקצועיים, לשרטט את הגבולות הנכונים. מה ראוי לפרסום ומה לא. מהו מידע אמין, מדויק, בעל עניין וחשיבות, ומתי ראוי להמתין, לבדוק, או להחליט שלא לפרסם. העובדה כי הדבר פורסם במקום אחר היא רלבנטית, אבל לא מכרעת. במיוחד כאשר יש סימני שאלה קשים על אמינות המקור, למשל בשאלה האם ההקלטה של שיחת החטיפה עם מוקד 100 בושלה או נערכה בדרך כלשהי. עם זאת, ברור שיש חשיבות ציבורית לפרסום מידע אמין על השיחה שהתקיימה בין החטופים למוקד 100. שיחה זו עומדת במוקד של ביקורת חשובה על פעילות המשטרה, סדרי העדיפויות שלה, ועמידתה בנהלים שלה עצמה. חשיבות המידע, גוברת לדעתי במקרה זה, על הזכות לפרטיות. הדילמה, מה לשדר ומתי היא מקצועית ואתית, והיא מחזירה לתקשורת את תפקידה החשוב מכל: להיות מקור אמין למידע מעניין וחשוב, ולא במה פרוצה הנסחפת לפי דעת הקהל, או הלך הרוח והפרסומים הבלתי אחראיים ברשתות החברתיות.

סגור לתגובות.