מלחמה בתקשורת – פרק ב'

מבצע צוק איתן היה לא פחות ממלחמה בעזה מול החמאס. אולם בנוסף למאבק בחמאס, מדובר בקרב על התודעה. הקרב הזה, החשוב לא פחות מהטילים והמנהרות עצמם, מתנהל בעיקר בתקשורת, והוא זה שיכריע במידה רבה את התוצאות של הסיבוב הנוכחי, ושל המאבק הארוך יותר בין ישראל לחמאס, ובין ישראל לפלסטינים.

קרבות משמעותיים על התודעה התנהלו בכל אמצעי התקשורת הישנים והחדשים. התקשורת הישראלית התגייסה ברובה לנרטיב הישראלי ועסקה רוב הזמן בשטיפת מוח של התודעה הישראלית, מסיבות פוליטיות, כלכליות וגם צבאיות מובנות. התקשורת הבינלאומית והזרה נפלה ברובה קורבן למניפולציות של החמאס, שגבר בקלות על "ההסברה" הישראלית באמצעות התמונות הקשות של ההריסות בעזה, האזרחים שנפגעו ובעיקר תמונות הילדים, הנשים והמסגדים. מעולם לא היה פער גדול יותר בין התודעה הישראלית של המבצע וצדקתו, לבין זו שהתגבשה בעולם הרחב. הפער הזה יוצר לישראל סכנה אסטרטגית.

אולם הקרבות המעניינים, ואולי גם החשובים ביותר במערכה הזו, היו דווקא הקרבות באמצעי המדיה החדשים, ובעיקר ברשתות החברתיות, פייסבוק, אינסטגראם, טוויטר, יוטיוב וגם בוואצאפ. זוהי המלחמה הראשונה שאנו חווים, כאשר הרשתות החברתיות הן כבר מדיה בשלה, בוגרת, בה עושה שימוש רוב הציבור בישראל. אמנם גם בסיבובים הקודמים בעופרת יצוקה ובעמוד ענן היו כבר בשימוש אפליקציות של רשתות חברתיות, אולם השימוש בהם היה עדיין ראשוני, וטרם התגבשו בהם דפוסי פעולה, תגובה ושיח. במדיה החדשים האלה התנהלו במקביל קרבות קשים על התודעה, עם השלכות מדיניות, פוליטיות וחברתיות שיכולות להיות עמוקות.

הקרב המובן מאליו, מתנהל במדיה הגלובאלית, בעיקר בשפות זרות. עיקרו הניסיון של שני הצדדים ותומכיהם להשפיע על הנרטיב המתגבש בעולם על העימות, בעיקר אצל אנשים צעירים, החשופים יותר לרשתות החברתיות מאשר לשידורי הטלוויזיה של ה CNN. במסגרת הקרבות האלה, פועלים תומכי החמאס ואויבי ישראל בכל המדיה האפשריים, להציג את "פשעי ישראל", ולעודד את הביקורת, החרם, הזעם וגם האלימות כלפי ישראל, וכלפי ישראלים ויהודים בעולם. מצד שני, ישראלים, יהודים, ותומכינו ברחבי העולם, ביניהם גם סטודנטים צעירים ממדינות שונות הלומדים במרכז הבינתחומי בהרצלייה, מנהלים מאבק של הסברה על עמדתה של ישראל, תוך דגש על היותו של החמאס ארגון טרור המכוון לפגיעה באזרחים ומטרתו השמדת מדינת ישראל.

החדש בקרבות האלה, הוא שמדובר בעת ובעונה אחת, בתקשורת המונים, ובתקשורת בין-אישית אינטראקטיבית. כלומר מצד אחד מתנהל כאן קרב דומה לקרב הכללי על התודעה המתנהל בתקשורת המסורתית, אבל בעת ובעונה אחת, מתנהלים קרבות פרטיים ואישיים לחלוטין, בהם מעורבים אנשים שונים, מפורסמים, אמנים, אנשי ציבור, מותגים מסחריים ואנשים פרטיים, המוצאים את עצמם בקרבות קשים, שלעיתים גולשים לאלימות מילולית ואפילו פיזית. בקרבות האלה, כמעט על האמצעים כשרים, לרבות גינוי, ביטול חברות, הטלת חרם, השמצות אישיות, הערות אנטישמיות, פגיעה כלכלית, ארגון הפגנות אלימות ליד בתים פרטיים, שיבוש והשתלטות על אתרי אינטרנט, ולוחמת סייבר בכלל. ישראלים רבים הפעילים בעולם, כמו השחקנית גל גדות, נחשפו לפגיעות לא קלות, על עצם היותם ישראלים, או על התבטאות כזו או אחרת המבטאת תמיכה בישראל. ישראלים רבים חשו את הקונפליקט ואת התודעה הכפולה באופי אישי, כאשר כל התבטאות של תמיכה או דאגה לחיי ישראלים ולחיילי צה"ל זכתה לתגובה חריפה בעולם מצד אחד, וכל התבטאות של הבנה או חמלה לתושבים בעזה זכתה לתגובה קשה של ישראלים רבים.

נראה שהקרבות העזים ביותר, עם היצרים החשופים ביותר, התנהלו הפעם דווקא בתוכנו, בשפה העברית, בין ישראלים לבין עצמם. בפייסבוק התנהלה ממש "מלחמת אזרחים" מילולית שיכולה להמיט אסון על החברה הישראלית, על הדמוקרטיה, ועל אופייה הסבלני והחופשי של המדינה. נכון שגם בעבר, במבצעים צבאיים קודמים, וגם בשגרה, יש ברשתות החברתיות מקום לביטויים קיצוניים, להשמצות אישיות ואפילו ללינץ' ציבורי על המתבטאים נגד הרוח, אולם הפעם קרה משהו חדש. הרשתות סימנו את הטון, וגררו אחריהם גם את התקשורת המסורתית. מה שהופיע בוואצאפ, הגיע מהר מאוד גם למסך של ערוץ 2. התקשורת סיקרה באופן שוטף את הקרבות שהתנהלו בפייסבוק, לפעמים מתוך תמיהה וביקורת, אך בסופו של דבר נתנה הד ומשקל לנעשה שם, ואף חיזקה את עוצמת התגובות.

כל מי ששהה בימי המלחמה הראשונים ברשתות החברתיות חווה את עוצמתם של הדיונים שהתפתחו וחש כי משהו פקע פתאום בחברה הישראלית. נראה כי המלחמה בחמאס, והלגיטימיות של השימוש בכוח רב, שיחררו גם בתוכנו, אלימות של ממש, קיצוניות, ורגשות חזקים, שבאו לידי ביטוי במדיה החדשים, ובעיקר בפייסבוק ובוואצאפ. התחושה היתה של חוסר סובלנות מוחלט כלפי דעות שונות, ובעיקר כלפי רגשות או דעות של ערביי ישראל, או של כל מי שהטיל ספק בצדקת המלחמה, או ביטא חמלה כלפי הנפגעים בצד השני. אנשים הגיבו באופן רגשי, לרבות בגידופים, קללות, השמצות ואיומים, והדברים הגיעו עד לפיטורים של עובדים, ואפילו לתלונות במשטרה ולחקירות שנפתחו בגין עלבונות (העלבת עובד ציבור), הסתה, ולשון הרע. מדוע זה קרה? נראה כי נוצר כאן מפץ גדול עקב השילוב בין הטכנולוגיה הזמינה והמיידית, ההרגלים שלנו בשימוש במדיה החברתית, והמצב הנפשי המיוחד אליו נקלענו בימים הראשונים של המערכה. הפעם, כמעט כולם היו במדיה החברתית. לרוב רובו של הציבור יש פעילות ונוכחות בפייסבוק ובוואצאפ. גם לציבור הערבי בישראל.

בימים הראשונים של המערכה, כאשר התחילו האזעקות, וההפצצות, היה הציבור כולו במתח ובחרדה. האם יגרם נזק מהטילים, מה יהיה היקף הפעילות, איפה הלוחמים שלנו בעזה? החרדה הועצמה על ידי התקשורת שביטלה לחלוטין את לוח המשדרים לטובת דווח סביב השעון על המבצע. בתקשורת המסורתית ניתן היה לשמוע כמעט אך ורק את הצד הישראלי. ברשתות החברתיות אנו רגילים בדרך כלל לסביבה תקשורתית האוהדת באופן סביר את הדברים שאנו מפרסמים ואת עמדותינו. כך פועלים, למשל, האלגוריתם של פייסבוק והאפליקציה של וואצאפ. אנחנו מוקפים חברים ומכרים ורגילים לקבל מידע שאנו רוצים, ולשמוע דעות, עמדות וטיעונים שאנו תומכים בהם. הסיבות לכך הן כמובן מסחריות, ונועדו לשפר את חווית המשתמש שלנו ואת האהדה והשימוש באפליקציה. בזמן מלחמה רבים חשו ש"הפיד שלהם השתגע", כלומר נחשפנו פתאום לתמונות, רגשות או דעות אחרות מהצפוי, וברגע הכי פחות מתאים. אנו מתוחים, לחוצים, צודקים, ולוחמים. לא כולנו רוצים לדעת, או יכולים להכיל את זה שהאח הערבי שמטפל בנו בבית החולים תומך ודואג למשפחה שלו בעזה, ורואה בטייסים שלנו פושעי מלחמה. ההרגל, ואופן השימוש ברשתות החברתיות, מזמין תגובה מיידית, רגשית וקצרה. כך פועל המדיום. ממש כמו שאנו מגדפים את מי שחותך אותנו בכביש. אנו מגיבים מיד לסטאטוס, לתמונה, על פי הרגש שזה מעורר בנו, ללא מחשבה מעמיקה, ותוך נטייה להצטרף לעדר של החברים שלנו, המגיב באופן דומה. מול המחשב אנו מרגישים מוגנים, ממש כמו בתוך הרכב, ולא רואים באמת את הצד השני לשיחה.

באווירה הזו, האתנוצנטרית, נטולת הרסן, פורסמו בעיקר בימי הלחימה הראשונים, מקרים רבים של סטאטוסים קיצוניים ברשת, שהובילו מצדם לתגובות קשות. רגשות חזקים באו לביטוי מיידי והביאו לביטול חברות, קללות, חרמות, ופיטורים. נראה היה כי הציבור הישראלי נקלע לעימותים קשים, רגשיים, ואיבד את הסובלנות כלפי ערביי ישראל, האחר הפוליטי, או כל מי שחושב אחרת ממנו. גופים ומנהלים רציניים ושקולים בדרך כלל, כמו דיקן הפקולטה למשפטים בבר אילן, מיהרו לקבל החלטות פזיזות על סמך פרסום זה או אחר של מייל, טוויט, או פוסט בפייסבוק. אנשים זומנו לשימוע לפני פיטורים, אמנים חטפו השמצות אישיות וביטולים של הזמנות ואירועים, וראינו גם התקפות לא סבירות על גיבור ישראלי כמו אמנון אברמוביץ', או ביטול של קמפיין פרסומי של אורנה בנאי, בעקבות התבטאויות. אווירה של סתימת פיות ושל השעיה של חופש הביטוי השתררה במרחב הציבורי ושלטה בו לכל אורך המערכה.

למרות החוויה הקשה שעברנו, עדיין מוקדם לקבוע את המשמעות של הדברים. האם מדובר היה ברגעים של חרדה, אי שפיות זמנית, או שמא השדה החדש של המרחב הציבורי, המעניש במהירות על דעות חריגות, יביא גם לאורך זמן לצמצום של חופש הביטוי ולפגיעה של ממש בדמוקרטיה. התגובות החריפות לביטויים חריגים היו גם שיעור ולקח שלמדו רבים, על מהותו ואופיו של השיח ברשתות החברתיות, ועל הצורך להיזהר ולחשוב פעמיים לפני פרסום פוסט או טוויט שיכולים לעורר אלימות או רגשות חזקים. ריבוי ההתנצלויות ותיקון הטעויות נותן סיבה להאמין שהשיעור הזה נלמד, ויתכן והתופעה לא תחזור בהיקף כה גדול. אחד הלקחים החשובים ביותר של מבצע צוק איתן הוא לכן הצורך לשרטט מחדש את גבולות השיח הלגיטימי ברשתות החברתיות, ואת התגובה ההולמת לדברים חריגים, קיצוניים או פוגעים המתפרסמים בהם. גופים כמו הצבא, ההסתדרות הרפואית, משרד החינוך, האוניברסיטאות, וגם חברות ציבוריות כמו שופרסל, צריכים לגבש לעצמם ולעובדיהם מדיניות מדיה חברתית, על המותר והאסור בהתבטאויות ברשת, בזמן חירום, וגם בשגרה. ולעשות זאת בשיקול דעת, תוך כיבוד חופש הביטוי והפרטיות של העובדים. הביטויים הקיצוניים בעת המערכה, והתגובה הקשה, שכללה לעיתים גם פיטורים ואפילו אלימות, מצביעים על חשש של ממש לערכים של סובלנות דמוקרטיה וחופש ביטוי. פגיעה באלה יכולה לגרום נזק של ממש לישראל, עוד יותר מהטילים או המנהרות של החמאס.

התגובות סגורות