זהירות תעמולת בחירות!

חוק הבחירות דרכי תעמולה נחקק בעידן תקשורתי אחר. קשה ואולי בלתי אפשרי לקיים את הוראותיו של החוק במציאות התקשורתית הקיימת.

תשדירי התעמולה מטעם המפלגות שישודרו בשבועות שלפני הבחירות יהיו רק קצה הקרחון של תעמולת בחירות ענפה, שרובה מהווה הפרה של הוראות החוק הישנות.

החוק אוסר באופן מפורש על קיום תעמולת בחירות בשידורי הטלוויזיה והרדיו בתקופה של 60 ימים לפני הבחירות. זוהי התקופה הקריטית, ואנו כבר נמצאים עמוק בתוכה.

ברור לכל כי רבים מהתכנים שאנו נחשפים אליהם בתקופת הבחירות הם בעצם משדרי תעמולה. קשה ואולי בלתי אפשרי להבחין בין מהלכים עניינים של ממשלה או של אופוזיציה, לבין התעמולה. כל הופעה של מועמד בתכניות הטלוויזיה היא בעצם סוג של תעמולת בחירות. כל אירוע חדשותי שיוזמות המפלגות הוא בעצם תעמולה. ברור שלא ניתן להתעלם מכך ולהפסיק לסקר את מערכת הבחירות. אז מה עושים?

במציאות כזו הופך החוק לבדיחה. איך אפשר להבחין מתי נחצה הגבול?

במיוחד מורכבים הדברים כאשר אנו עוסקים בתוכניות הבידור, הסאטירה, והצחוק. לכאורה, זוהי ביקורת עצמאית בלתי תלויה ואפילו חריפה. למעשה זהו זמן אוויר לתעמולת בחירות של מועמדים, המופיעים בתוכניות בעצמם, או מיוצגים על ידי חיקויים מחמיאים. לפעמים, החיקוי הביקורתי בעיני אחד, הוא תעמולת בחירות בעיני אחר. למשל, זכורה ההופעה של איווט ליברמן בתוכנית ארץ נהדרת. ייצוג חריף וביקורתי של האיש כדיקטטור עריץ כוחני ופשטיסטי. מסתבר כי הייצוג הזה עשה לו רק טוב, והביא תוצאה מדהימה בבחירות לכנסת. דווקא קהל הבוחרים של האיש אהב את הייצוג כאיש חזק, או שכעס על הייצוג הסטריאוטיפי בתכנית וגמל לו בקלפיות.

הניסיון ליצור איזון בין המועמדים השונים ובין המפלגות הוא חסר סיכוי מלכתחילה. לפי איזה מפתח ניצור את האיזון. האם את האופוזיציה מייצג שאול מופז, שעמד בכנסת היוצאת בראש מפלגה של 28 חברי כנסת, והיום לא עובר בסקרים את אחוז החסימה, שלי יחימוביץ או דווקא יאיר לפיד, שלא נמצא כלל בכנסת, אבל הסקרים שלו מחמיאים. ואולי בכלל האופוזיציה זה נפתלי בנט?

תשדירי התעמולה על פי החוק אותם חייבים לשדר גם ערוצים 2 ו 10, ישקפו את הכנסת היוצאת. זמן שידור רב יינתן לקדימה, ודקות ספורות בלבד ללפיד. במציאות הפוליטית של היום זה נראה לא הוגן ולא הגיוני. אפשר רק להתנחם בכך שאף אחד לא צופה בתשדירים האלה ואין להם השפעה של ממש על הציבור. אם כך הדבר, אז אולי הגיע הזמן לבטלם?

ומה עושים, לעזאזל עם המפלגות הערביות, שכולן נראות לצופה היהודי כאותו הדבר, אבל בית המשפט העליון מחייב להתייחס אליהן בנפרד, ולהציג את התוצאות שלהן בסקרים. אם גם אותם צריך להזמין לאולפנים?

חלק הולך וגדל מהתעמולה עובר כמובן לאינטרנט, לאתרים, לפייסבוק, לסרטונים ביוטיוב. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית כבר הביע את עמדתו שאין לו סמכות על תעמולה זו, שכלל לא נזכרת בחוק הבחירות. האם שם מותר לעשות הכל? האם המגבלה היא רק חוק איסור לשון הרע? ואם כן, מה תעזור תביעת דיבה שתתברר חודשים אחרי הבחירות, כאשר ההשמצה כבר רצה ברשת באופן חופשי?

בשבוע האחרון עלתה פתאום לשידור פרסומת לעיתון ישראל היום. לכאורה פרסומת לגיטימית למוצר מסחרי, אבל בעצם זה קצת מזכיר לנו תעמולת בחירות, בעיקר שאנו יודעים מי עומד מאחורי העיתון, מהם דעותיו, ואיך הוא נוהג לתמוך במועמדיו. ישראל היום יכול להמשיך לתמוך במועמד נתניהו מעל דפי העיתון, אולם האם מותר לו גם לעשות תשדירים בטלוויזיה? האם זה לא חוצה את הקו של תעמולת בחירות?

אכן, שאלות משפטיות ואתיות שנשארות בלי תשובה של ממש, ובלי יכולת לאכוף את החוק הקיים. במציאות הזו הגיע הזמן לשינוי גם בחוק. העיקר צריך להיות התוכן, לא המדיום, האיסור הגורף על תעמולה חייב לפנות את מקומו להסדר אחר, שמכיר את המציאות. צריך לבטל את תשדירי התעמולה המלאכותיים, לבסס מסורת חדשה של עימותים עיתונאיים וענייניים, ולהמעיט ככל האפשר במתן במה חופשית לתעמולה של מועמדים.

בינתיים אנו, כצופים צריכים לעמוד על המשמר ללמוד לזהות את תעמולת הבחירות גם כאשר היא מסתתרת בתכנית סאטירה או בתשדיר פרסומת לגיטימי.

התגובות סגורות