השינוי צריך לבוא מאיתנו

שיתוף:

לא מספיק לשאול איפה הכסף? צריך לשאול מהם הערכים, מהי האידיאולוגיה, מהי התרבות שלנו, ובמה אנחנו מאמינים?

הפוליטיקה היא רק ההשתקפות. יאיר לפיד וההתנהלות שלו כשר אוצר הם רק הסממן החיצוני. הבלתי נמנע. אפשר היה לצפות את המהלך כולו. מהבטחות הבחירות החלולות, ועד ההתקרנפות המלאה, והכניעה למשחקי הכוח הפוליטיים.

המחאה החברתית היא ביסודה מחאה תרבותית וערכית, גם כאשר היא מתחפשת לדרישה כלכלית או כספית ספציפית. אנו מדברים על מחיר הקוטג', או על עומק הגרעון, תמלוגי הגז ומיסי החברות, אבל מנסים באמת לגעת בשאלות העומק של החברה הישראלית.

שאלת העומק היא שאלת האמון? במה אנחנו מאמינים ולמי אנחנו מאמינים? והתשובה הכואבת כל כך היא שאנחנו לא מאמינים לאף אחד. אנחנו ציניים באופן מוחלט. החברה הישראלית איבדה באופן העמוק ביותר את הלכידות הערכית, שהיא הבסיס היחיד לקיומה של חברה. בהעדר ביטחון ואמון, אנו מאמינים רק בדבר אחד: לא להיות פראיירים. כלומר להיות חזקים, ולצפצף על כולם.

אם אנחנו מעריכים רק כוח ורק כסף, אין שום בסיס אמיתי וערכי לדרישות, לביקורת ולמחאות. בעלי הכוח, והכסף יוסיפו לשלוט בנו ולצפצף עלינו. המחוברים ניצחו, ואין תקווה.

הדרך היחידה לפצח את המנגנון הכושל, היא באלטרנטיבה ערכית, כן, אותה פוליטיקה אחרת, אבל ברצינות. והיא לא יכולה להתחיל מלמעלה בהבטחות וסיסמאות, אלא חייבת לפועל מלמטה, מאיתנו. אנחנו אלה שבנינו את המנגנון הנוכחי, ואנחנו אלה שצריכים לתקן. אבל איך עושים את זה?

ראשית, אנו צריכים לקחת אחריות, ולהבין שהמערכת מתנהלת כך, באופן כוחני וחסר אחריות, כי כולנו כפרטים עושים את אותו הדבר. כן, כולנו היינו מתנהגים כיאיר לפיד. הוא עשה מה שצריך כדי להיבחר, ועכשיו עושה מה שניתן, על פי מגבלות הכוח, ועל פי המטרה האמיתית: להיות ראש ממשלה. הוא יודע שבחברה הישראלית אין מחיר להפרת הבטחות, ואין דרישה אמיתית להגינות. להפך, מי שכבול להבטחות שלו הוא סתם פראייר. ראש הממשלה זוכה עכשיו לביקורת נוקבת על כך שיישן בסוויטה שעולה 70,000 ₪ ללילה, ועל כך שדרש מיטה בטיסה ללונדון, כאשר העלות היא חצי מליון ₪. התקשורת שוב זועמת, אבל עולה החשד שזה לא משנה, אין בכך שום חדש, אנו מכירים את המשפחה ואנו מעריכים את הכוחניות, חוסר הבושה, ההדוניזם. התקשורת כאילו מבקרת, אבל בעצם מהללת ויוצרת מודל לקנאה. תראו איזה סוויטה יפה. אנו יותר מקנאים בעשירים הכוחניים, במושחתים, מאשר מגנים אותם. היינו רוצים להיות שם. אני רוצה גם! כמו ששר פוליקר.

"מעושרות" וניקול ראידמן, הם המראה הבולטת ביותר לחברה הישראלית. כאשר עיתונאי העז לבקר באופן חריף את המסיבה המופרכת והלא מוסרית של ראידמן, שעלתה מיליונים, הוא זכה לתגובה האולטימטיבית והישירה ביותר: אתה מקנא. גם אתה רוצה להיות שם. ואם כולנו מקנאים במושחתים, העושים שימוש ללא גבולות בכוח, ולא משלמים מחיר, אין לנו בסיס אמיתי לביקורת, והם ממשיכים בשלהם. בלי בושה.

יש קשר ישיר, בין החוצפה של ראידמן, של המחוברים, בעלי הכוח והקשרים, הטייקונים, וועדי העובדים בנמלים, לבין הערכים שלנו, והיחס האמיתי שלנו אליהם. בסקר שנערך לאחרונה גילינו שמקום העבודה הנערץ והמבוקש ביותר בישראל הוא חברת חשמל. כן, כן, אנחנו רוצים להיות המושחתים שמקבלים חשמל חינם, למה רק הם? אני רוצה גם. ואם כך הדבר, איך אפשר לבקר אותם? מי ייקח ברצינות ביקורת שבאה מאדם, שרק רוצה להצטרף למבוקרים. יאיר לפיד עשה זאת באופן מושלם, מכסא המבקר, קפץ באחת לשולחן הממשלה. הוא רוצה גם. כמו כולנו. עכשיו הוא נמצא שם, ואנו מתפלאים?

השינוי לא יבוא מהם, הוא יבוא מאיתנו. העתיד של כולנו תלוי בכך. השינוי יבוא כאשר אנשים יתביישו לנהוג בכוחניות ובחוסר אחריות. כאשר מי שחונה על המדרכה, עם הגיפ המפואר, וחוסם את הדרך לעגלות הנכים והילדים, לא ירגיש שאנו מקנאים בו, אלה בזים לו. תתבייש לך, תהיה התגובה החדשה, ולא אני רוצה לעבוד אצלך. השינוי צריך לבוא מאיתנו.

סגור לתגובות.