האם כל הפוליטיקאים שלנו מושחתים?

בישראל תרומות פוליטיות הן כמעט שם נרדף לשוחד. זוהי בעיה של ממש. בתודעה הישראלית אין כמעט הפרדה בין נושא התרומה והמימון של הבחירות והדמוקרטיה לבין נטילת שוחד ושחיתות של פוליטיקאים. זה נובע מהאמון הנמוך שהציבור מעניק לנבחריו. את הבעיה הזו אי אפשר, או קשה מאוד, לפתור בכלים של משפט ורגולציה. זה עניין של אמון, של תרבות פוליטית ושל אתיקה. נושאים שבישראל נמצאים בתחתית החבית, ובתחתית סדר העדיפויות של הציבור הישראלי. כל עוד הפוליטיקאים שלנו הופכים את העיסוק הפוליטי כקרדום לחפור בו, וכנכס פרטי להתעשרות אישית, אין לנו סיכוי. זוהי לא צרות עין, ולא עיסוק שולי או רכילותי. זה העיקר. אין דבר חשוב יותר ביחסים בין הציבור לבין נבחריו מאשר האמון שהנבחרים באו לשרת את הציבור, בהגינות ובצניעות ולא להתעשר על חשבונו. העובדה שראשי הממשלה האחרונים שלנו הם נהנתנים שהפכו מיליונרים תוך כדי שירותם הציבורי, היא המשחיתה הגדולה של המרחב הציבורי הישראלי, דוגמא ומופת גם לשרים, לסגני שרים, לפקידים בכירים ולמאכרים. בואו לעיסוק הציבורי ותעשו מיליונים. המעטפות של טלנסקי הן רק סמל בוטה לתרבות פוליטית שלמה, שטשטשה את ההבחנה בין תרומה לדמוקרטיה לבין שוחד אישי של אנשי ציבור תמורת טובות הנאה. פוליטיקאים העמידו ומעמידים את עצמם למכירה תמורת תשלום, מעטפות של מזומנים, כבוד, אירוח במלון או במטוס, משכורות למקורבים או כל טובת הנאה שוות ערך אחרת. הנהנתנות, השידרוג והנדלן המפואר הפכו להיות כרטיס הביקור של הגביר, הנבחר. במציאות ובתרבות פוליטית כזו, הפכו חוקי מימון המפלגות והבחירות שלנו לבלתי אפשריים ומגוחכים. חוקים אלה הם ביטוי מובהק לחוסר האמון שלנו בפוליטיקאים. ובצדק. אם אין אמון, יש לדרוש פיקוח, הגבלות דקדקניות ובקרה מתמדת. אבל האמת היא שכל זה לא עוזר ולא יכול לעזור. להפך, הוא רק מנציח את התרבות של חוסר האמון, ומזמין דרכים עקיפות יותר לשחיתות. דרישה לשקיפות ובקרה של מבקר המדינה הם כמובן מנגנונים חשובים במאבק בשחיתות, אבל במציאות נורמטיבית של העדר אתיקה וסובלנות לשחיתות, הם רק מזמינים דיווחי שקר והעלמת מידע והכנסות. הכללים הם פורמאליים ורק פראייר ייתפס בגלוי שהוא עובר עליהם, אבל המתוחכם והחזק ימצא דרכים עוקפות לשקר, להעלים ולהמשיך לקבל תרומות, טובות הנאה ושוחד. אולי זה יהיה יותר עקיף, דרך עמותות, בני משפחה יותר רחוקים, מינויים פוליטיים וכדומה. אנחנו כבר מכירים את כל הרפרטואר. האמת היא שגם הפרה של דינים אלה לא גוררת איתה קלון, גינוי חברתי, או סילוק מהזירה הציבורית. הבעיה שלנו היא אחרת, והיא הסובלנות שלנו לתרבות הזו, ואפילו מחשבה שרק מי שפועל כך יכול להיות מנהיג של ממש. רק לאחרונה נבחר שלומי לחיאני, בעקיפין, דרך מקורבו, לתקופה נוספת כראש עיריית בת ים, לאחר שהורשע בעבירות של הפרת אמונים. אריה דרעי מוביל מפלגה כיושב ראש הישר למקום בממשלה הבאה, לאחר שהורשע בשחיתות ובשוחד. ישראל ביתנו ממשיכה לזכות לאמון ולתמיכה של רבים, גם לאחר הגילויים המדהימים על עומקה של השחיתות בקרב בכיריה ונציגיה. יאיר לפיד נזכר בנושא השחיתות, רגע לאחר שפוטר מהממשלה, ולא לפני כן, וגם מפלגת העבודה, מעדיפה להתמקד במלחמה בטייקונים אבל לא בשחיתות. אלדד יניב ומשה מזרחי לא נבחרו במקומות ריאליים ברשימה. האמת היא שהעיקר הוא נושא האמון. פעולה של נבחר ציבור למען התורמים שלו, היא לכל הפחות הפרת אמונים של נבחר הציבור, ולמעשה, קבלת שוחד. פעולת הפרת האמונים הופכת את התרומה, גם אם היא לפי כל הכללים, לשוחד. הגבול הוא כמובן חמקמק, וקשה להוכחה. לכאורה, יש סכום מותר לתרומה, ויש לנבחר שיקול דעת רחב לטובת מי לפעול. העובדה שרבים מאיתנו מאמינים שתרומה לפוליטיקאי היא קנייה שלו, היא תעודת עניות לנבחרים. ההוכחה הטובה לכך היא כמובן העובדה שיש תורמים לא מעטים שמפזרים את תרומתם. ממש כמו השקעות בבורסה או הימור על סוס מנצח במרוץ. הפיזור הוא ערך חשוב. תרומה כהשקעה. זוהי הוכחה לשחיתות, שהרי התרומה אמורה להיות ביטוי לתמיכה בערכים, באידיאולוגיה, ובאדם שמגשים אותם. תרומה להליך דמוקרטי, תרומה לקהילה ולחברה. לא השקעה ולא הימור. לא דרך קיצור לקבל מכרזים, מענקים, ומשרות למקורבים. תרומה לפוליטיקאים נחשבת בישראל שוחד, או לפחות ניסיון לשוחד מעוד סיבה, והיא נוגעת להעדרה של תרבות מפותחת של תרומות. בישראל לא מקובל לתרום כספים משמעותיים למטרות ציבוריות, ואת רוב הכסף מגייסים בישראל דווקא מתורמים מחו"ל, או מחברות ותאגידים שעושים זאת למטרות מיתוג, שיווק, יחסי ציבור ופרסום (שזה בדיוק כמו השקעה ושוחד, בטח לא תרומה). בתרבות הישראלית, למעט תרומות זניחות לנזקקים, לא מקובל אצל העשירונים העליונים, להקדיש סכומי כסף של ממש לחברה, לקהילה, לעמותות, ולמגזר השלישי. כל מי שמתעסק בישראל בגיוס תרומות יודע זאת, ומתעצבן. לפעמים גם התורמים מחו"ל מבקשים לדעת כמה תרמו אזרחי ישראל למטרה הנשגבת, ונדהמים לשמוע שכמעט כלום. הכל כמעט בא מנדבנים מחוץ לארץ. יתכן שגם תרבות זו נובעת מחוסר האמון שלנו. אנו לא מאמינים שהכסף יגיע למטרות ראויות וחושדים שהכל יילך למשכורות למקורבים, ולטובות הנאה לנהנתנים. הגיע הזמן לשינוי של התרבות הזו. לא בדרך של הגבלות נוספות על דיני מימון מפלגות ובחירות. זה כבר הפך לבדיחה, גם אכיפה חמורה יותר לא תעזור. להפך. יש לשחרר את ההגבלות המלאכותיות, אבל לדרוש אמון ושקיפות. במקרה של הפרה, כאשר נבחר הציבור לוקח כספים לכיסו או פועל לטובת האינטרסים של התורם יש למצות את הדין על קבלת שוחד והפרת אמונים, ולשלוח למאסר בפועל. אין טעם להתעסק בהחזרה של תרומות עודפות או פסולות, בדוחות אינסופיים של מבקר המדינה, שאף אחד לא קורא, ובקנסות מגוחכים. ההפללה של דברים טריוויאליים ועמומים, כמו פרוצדורות של מימון בחירות, פוגעת באמון הציבור במערכת ומטשטשת את השחיתות האמיתית הגלומה בכך. הנבחרים הישרים והצנועים צריכים לנפנף בכך. לגייס תרומות מהמונים באמצעות רשת האינטרנט. לא להיות חייבים לאיש. להיות שקופים, להודיע מראש לתורמים כי הם לא יקבלו דבר, אולי להפך. נאלץ להחמיר איתם מעבר למקובל כלפי מי שאינם תורמים. השיח הציבורי צריך להשתנות. לנתק את הקשר בין תרומה לבין שוחד, להבין ולהפנים שזה ממש הפוך. לעודד תרומה של כולם למען קיומה של דמוקרטיה, ולהבטיח כי לא נפעל לטובת התורמים. וכן, גם לשלוח לכלא את מקבלי השוחד ואלה שחוטאים בהפרת אמונים, פועלים לטובת התורמים ולא לטובת הבוחרים, ומתעשרים על חשבון הציבור, בתקופת כהונתם הציבורית.

התגובות סגורות