בית משפט או תכנית טלוויזיה

שיתוף:

ההחלטה של השופט גדעון גינת למנוע את שידור התכנית "עובדה" על שמעון קופר, הנאשם ברצח רעייתו ג'ני מלמד קופר ז"ל, היא תקדים מסוכן. ההחלטה נוגדת את הפסיקה ואת המדיניות של בית המשפט העליון בנוגע לאיזון הנכון בין טוהר ההליך המשפטי לבין זכות הציבור לדעת, ואני צופה שלא תעמוד בערעור.

ההחלטה מביאה לשיא את חוסר הנחת של בתי המשפט מהעיסוק הגובר והחודרני של אמצעי התקשורת בניהולם של משפטים פליליים בולטים ומתוקשרים. בתי המשפט מביעים במשך שנים את הכעס שלהם על כך שאמצעי התקשורת עוסקים באופן בוטה בעניינים משפטיים בכלל ובמשפטים פליליים בפרט. העיסוק הזה של התקשורת משבש את המונופול שבתי המשפט מנסים לנהל, בנוגע לשאלות עובדתיות ונורמטיביות שונות.

במשך שנים אנו יודעים שסעיף הסוביודיצה בחוק בתי המשפט הוא אות מתה, שאינה נאכפת. למעט מקרים נדירים לפני שנים רבות, נמנעו היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט משימוש בסעיף, וזאת כדי שלא לפגוע בחופש העיתונות, ובזכות הציבור לדעת. בנושא זה היתה תמיד עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה ברורה וחד משמעית, נגד שימוש פלילי בסעיף. בתי המשפט ניסו לא אחת להמריץ את היועץ המשפטי לעשות שימוש בסמכויותיו, על מנת להרתיע את התקשורת, וגילו חוסר שביעות רצון על האיפוק המיוחד שגילה לאורך השנים. בתי המשפט, שהם התומכים הגדולים ביותר בחופש הביטוי, אימצו גישה אחרת, כאשר מדובר בביטוי שיש בו ביקורת עליהם.

נראה גי גדעון גילת גילה "פטנט" חדש. לא צריך עוד לחכות לשווא לכך שהיועץ המשפטי לממשלה יחליט להעמיד לדין את העיתונות על הפרת החוק, והוא הרי לא יעשה זאת. אפשר פשוט להוציא צווי מניעה ואיסור פרסום מראש. הבעיה הקטנה היא שצנזורה מראש על ביטוי עומדת בניגוד מוחלט למשטר הנוהג בישראל בנוגע לחופש הביטוי. בית המשפט העליון כבר קבע באינספור הזדמנויות כי אין מקום למנוע מראש פרסום, ביטוי, או תכנית טלוויזיה, אלא בנסיבות חריגות, קיצוניות, כאשר הנזק שייגרם עקב הפרסום לאינטרסים חברתיים חיוניים, הוא קשה, חמור, וכמעט וודאי. אין תקדים לצוו מניעה על פרסום, רק בגלל החשש בעלמא, שהוא אולי ישפיע באופן לא ברור על התנהלות של עדים או שופטים במשפט שטרם החל.

החלטה כל כך חריגה, נגד חופש העיתונות, אפשרית כנראה רק עכשיו, בעקבות הירידה הדרמטית בשנים האחרונות בכוחה, בעוצמתה ובביטחון העצמי של התקשורת. בתי המשפט, באמצעות השופט גינת, מרגישים את השינוי שחל באמון הציבור בתקשורת, את חולשתה היחסית, ומנסים לבצע מהלך בו הם מאמינים זמן רב.

"תיקים פליליים צריכים להתקיים ולהישמע בבית המשפט ולא בתכנית טלוויזיה" זוהי עמדתם המסורתית של הפרקליטות ושל בתי המשפט. עמדה זו מנסה לתת לבתי המשפט מעין חסינות מפני הביקורת של התקשורת ומפני דעת קהל המבקרת את התנהלותו של הממסד המשפטי. עמדה זו, היא מובנת לחלוטין, אבל היא נגועה בניגוד עניינים. ברור שבתי המשפט רוצים בלעדיות בניהול המשפטים, והיו מעדיפים לעשות זאת בלי הביקורת הציבורית או הרוח הגבית של אילנה דיין, או רביב דרוקר. אבל לתקשורת יש תפקיד חשוב גם בתחום הזה, והיא לא יכולה להימנע מעיסוק בפרשיות ציבוריות חשובות שיש להם גם היבט פלילי.

הפרשה הנוכחית היא דוגמא טובה לכוחה ולחשיבותה של התקשורת. נראה כי בלי התחקיר המקורי של עובדה, ששודר לפני כשנתיים, וחשף את הנאשם כמי שהיה נשוי פעמיים, לשתי נשים שמתו בנסיבות תמוהות, לא היה נפתח התיק מחדש ולא היה מוגש כתב אישום.

כך גם בפרשות ציבוריות חשובות אחרות כמו פרשת הנשיא קצב, וראש הממשלה אולמרט. לתקשורת יש תפקיד חשוב בליבון הפרשות, העלתם לסדר היום הציבורי, והצגת עדויות וראיות חדשות בפני הציבור. לדעת הקהל בנושאים אלה יש חשיבות, וזכותו של הציבור לדעת על המתנהל במערכות החקירה, התביעה והמשפט, אינה נופלת מזכותו לדעת על המתנהל בכל גוף מבצע אחר.

שופטים מתקשים לראות תכניות טלוויזיה העוסקות במשפטים פליליים, בעיקר קשה לראות תוכניות המציגות חפים מפשע שהורשעו בבתי משפט ומבקשים משפט חוזר, או חשודים ששוחררו על ידי המערכת למרות ראיות בולטות וקשות שהוצגו נגדם בתקשורת. כך לאחרונה חשף רביב דרוקר את תיק אביגדור ליברמן, ופתח שיח ציבורי חשוב על תפקודו של היועץ המשפטי לממשלה ושל הפרקליטות. רק בזכות דיווח בערוץ 10 נזכרה הפרקליטות לגבות עדויות מחברי הועדה למינוי שגרירים במשרד החוץ. לתקשורת יש תפקידים חשובים בביקורת המערכת, גם כאשר היא נמצאת בישורת האחרונה, לאחר הגשת כתב אישום. זכותו של הציבור לדעת נוגעת גם לניהול משפטים פליליים, וגם לאופן התנהלותם של המשטרה, של הפרקליטות ושל השופטים. מותר אפילו למתוח ביקורת, תוך כדי משפט, על טעויות של השופטים, ועל עדויות פומביות שנראות לא מבוססות.

האתיקה המקצועית, וגם סעיף הסוביודיצה, מנסים להבטיח שהתקשורת לא תעשה שימוש לרעה בכוחה, מתוך עמדה חד צדדית, ניגוד עניינים, או מטרה להשפיע על ההליך המשפטי. יתכן שאילנה דיין הייתה צריכה לשקול פעמיים את מועד השידור של הכתבה, ולו למען מראית פני הצדק, וכדי שלא תיראה כמי שמנסה להשפיע על המשפט.

לתכנית עובדה יש מעמד מיוחד גם בקרב השופטים. השופט גינת מנסה להסביר שלתכנית בערוץ 2 עם רייטינג גבוה, אסור לעשות מה שמותר לאחרים. זהו נימוק בעייתי במיוחד, שחושף את הקרב האמיתי שמתנהל כאן בין בתי המשפט לתקשורת על אמון הציבור. החשש האמיתי של השופטים הוא שהציבור יאמין יותר לתחקיר של עובדה, מאשר לפסק דין של בית המשפט. על רקע זה אפשר היה לראות בהחלטה של גינת תעודת כבוד לאילנה דיין ולעובדה. בינתיים, יש צורך דחוף להפוך את ההחלטה בבית המשפט העליון, להחזיר את חופש העיתונות על מכונו, ולקבוע באופן מוסמך את גבולות הגזרה החדשים של סעיף הסוביודיצה.

סגור לתגובות.