אילנה דיין וסרן ר'

פסק דין השנה בתחום התקשורת הוא כמובן הדיון הנוסף בהרכב של תשעה שופטים בפרשת אילנה דיין וסרן ר'.

לכאורה, ניצחון חשוב לחופש העיתונות, ואשרור של פסק הדין החשוב שניתן בערעור, אך למעשה, ביטוי עגום למצבו הלא מזהיר של בית המשפט העליון, ושל הדמוקרטיה הישראלית בכלל. בית המשפט העליון נקלע השנה למאבק חריף על מעמדו בחברה הישראלית ועל עתידו כפוסק אחרון בכל הנוגע לזכויות אדם בישראל. השנה, יותר מכל שנה אחרת, קמו עוררין על סמכותו המוסרית ועל כוחו כמוסד. בעיקר מדובר באופן שבו התקבל פסק הדין בנושא החוק למניעת הסתננות.

אין המדובר עוד בשוליים קיצוניים וסהרוריים, אלא בלב ליבו של הממסד והשלטון הישראלי, המחציף פנים לערכאה השיפוטית העליונה, ופועל באופן ישיר על מנת לכרסם בכוחה ובאמון הציבור הישראלי במשפט.

פרשת סרן ר' ואילנה דיין הביאה בפני בית המשפט העליון את הדילמה הכאובה ביותר בחברה הישראלית. המתח בין ערכי הדמוקרטיה לצרכי הביטחון. דילמה שהכתה השנה בחברה הישראלית גם במהלך מבצע צוק איתן, במהלכו ניתן היה לראות פגיעה של ממש בחופש הביטוי.

ברוב המקרים פסק דין של בית המשפט העליון הוא סוף פסוק. כך גם בתביעות לשון הרע. הציבור מחכה להכרעה השיפוטית העליונה, האם היה פרסום לשון הרע? האם פורסמה אמת? או שמא השמצה פרועה, ופגיעה לא ראויה בשמו הטוב של אדם. אבל לא כך היה הדבר בפרשה של סרן ר' ואילנה דיין. הקרב לא היה על האמת ועל שמו הטוב של חייל, אלא על שמו הטוב של צה"ל, על אופן המלחמה בטרור ועל תפקידה של העיתונות החוקרת. הפרשה חשפה מתחילתה את הפערים הגדולים בחברה הישראלית, וגם בקרב משפטנים ואנשי תקשורת בכל הנוגע לתפקידה ומהותה של התקשורת בישראל, וכפועל יוצא, על מהותה של הדמוקרטיה הישראלית.

פסק הדין של השופט נעם סולברג בעודו מכהן כשופט בבית המשפט המחוזי ופסק הדין הראשון בעליון התקבלו במחיאות כפיים של מחנה אחד, ובגינוי וחוסר הסכמה בולט אצל מחנה אחר. היחס אל הנושא ואל הפסיקה היה פוליטי לגמרי. כך גם היחס לשופטים השונים שנתנו את פסקי הדין ולפרשנים הרבים, עיתונאים ומשפטנים, שניסו להסבירו. לא זכור לי בשנים האחרונות פסק דין שזכה לכל כך הרבה פרשנויות ותגובות נרגשות בתקשורת כמו פסק הדין הזה. "אייכה הוכו העליונים בסנוורים? איכה הצדיקו את מרמס שמם הטוב של החיילים?" צעקו המאמרים , ואף הרחיקו לכת עד כדי הסתה נגד הגינותם של השופטים בעליון. ברור היה לכל כי אמון הציבור בבית המשפט העליון נמצא בסכנה.

קיים פער עצום, כמעט בלתי נתפס, בין פסק הדין של השופט נעם סולברג בבית המשפט המחוזי שקבע כי אילנה דיין פרסמה לשון הרע על סרן ר' לבין פסק הדין הראשון בבית המשפט העליון שקבע כי אין מדובר בעוולת לשון הרע הואיל ועומדות לדיין כל ההגנות של אמת דיברתי ושל תום לב. מדובר בשפה שונה, עולם מושגים שונה, ערכים שונים. השופט סולברג שם במרכז את שמו הטוב וכבודו של סרן ר', של צה"ל, ואת המאבק של החברה הישראלית נגד הטרור הפלסטיני. הרכב השופטים ריבלין, פוגלמן ועמית, שם במרכז הדיון את חופש הביטוי, חופש העיתונות ואת הדמוקרטיה הישראלית, ובמשתמע גם את זכותם של ילדים פלסטינים לחיים. המציאות הישראלית בכלל, והמציאות הנשקפת בפרשה הזו בפרט מצטיירת בשני פסקי הדין באופן שונה לחלוטין.

שני פסקי הדין המוקדמים עוסקים בסיפור של דוד מול גוליית, אבל חלוקים בשאלה מי זה מי? לסולברג ברור כי סרן ר' הוא דוד, וכתיאורו: "קצין זוטר בצה"ל שפעל בשליחות הציבור תחת נסיבות אובייקטיביות קשות במיוחד. אין מדובר באיש בעל אמצעים, קשרים, השפעה פוליטית או תקשורתית. הוא ושכמותו לעולם יהיו קורבנות קלים ומועדים לרמיסת שמם הטוב ודמותם". לעומתו רואה סולברג את תאגיד התקשורת שהוא כלשונו: "רב השפעה ועתיר אמצעים" המרוויח מפרסום הפרשה רווחים ישירים ועקיפים. מפסק הדין הראשון בעליון עולה ההשקפה כי דווקא העיתונות החופשית והחוקרת היא דוד האמיתי הלוחם ברשויות השלטון רבות העוצמה, חושף ומבקר את הצבא האדיר, את כוחו להרוג (גם ילדות קטנות) ואת רשויות המדינה רבות הכוח. כדברי השופט ריבלין: "בשל עצם שליחותה כמבקרת המגזר הציבורי עשויה העיתונות להיחשף לפגיעה מסוכנת מטעם גופי השלטון". ההרכב המקורי הבין היטב כי לתקשורת המסחרית (כמו ערוץ 2) עדיף היה לשדר תוכנית ריאליטי על מרוץ למיליון או לקיים תחרות בין כוכבים נולדים, אך הוא ביקש לעודד ולחזק את התקשורת החוקרת המעיזה למלא את תפקידה הציבורי בחברה דמוקרטית, להתמודד עם השאלות הקשות ולבקר גם את הגורמים השלטוניים רבי הכוח כמו צה"ל. פרשת סרן ר', עניינה, הוא השאיפה לחיסול הטרור. האם בדרך לחיסול הטרור, וכדי לאפשר לחייל ישראלי חדור מוטיבציה להסתער בחזה חשוף אל מול סכנת חיים שמסמן הטרור הפלסטיני, אנו מוכנים לצמצם את חופש הפעולה של התקשורת החוקרת. הביקורת והגינוי הציבורי של פעולותיו תוך כדי לוחמה בטרור, עלולים להחליש את כוח הרצון של לוחמי צה"ל בהסתערות הבאה, בין שהיא מול לוחמי טרור, ובין שהיא מול ילדה קטנה עם תרמיל על הגב. "כל מי שנע במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו" אמר סרן ר' בסוף האירוע. האם החברה הישראלית מוכנה לבקר ולגנות את חייליה המסתערים, או לפחות לבחון לעומק את פעולותיהם, כאשר התברר שהרגו ילדה קטנה? זוהי השאלה הקשה שמציבה לנו הפרשה. פסק הדין הראשון בעליון נתן לכך תשובה חיובית מהדהדת.

הדיון הנוסף מסמן נסיגה של ממש מהעמדה המקורית, וכמיהה לחזור אל הקונצנזוס הישראלי, תוך שימוש כמעט מפורש בנימוק על חשיבות אמון הציבור במשפט, ובשופטים. הדיון הוא לכאורה בנושא לשון הרע וחופש הביטוי, אך למעשה הוא בחיפוש אחר אמון הציבור המבקש איזון בין צרכי המלחמה בטרור והביטחון, ומוכן להקריב גם את ערכי הדמוקרטיה, זכויות האדם, וביניהן את חופש הביטוי. הפער הערכי והאידיאולוגי מוביל את כל השופטים, וגם את הפרשנים, ואני ביניהם, לקריאה פרשנית שונה לחלוטין של הכתבה של אילנה דיין. אין המדובר בפרשנות משפטית אלא בפרשנות של הטקסט העיתונאי עצמו. השופט סולברג, כמו גם מבקריה האחרים של דיין, רואים את הכתבה ככתב פלסתר, השמצה חריפה וקשה של סרן ר' ושל צה"ל. הם ורבים אחרים חשים כאילו הכתבה הציגה את סרן ר' כ"בריון ערל לב", "הורג ילדה בדם קר", "פושע מלחמה המתיר דמם של פעוטות". כל אלה ציטוטים מפסק דינו של סולברג. לעומתם, שופטי בית המשפט העליון, שראו את אותה הכתבה, סבורים כי אין בכתבה מאום מהדברים החריפים הללו. גם כשהם מסכימים כי בכל זאת יש בכתבה מעט לשון הרע, הם מתארים אותה אחרת לגמרי, מדגישים כי בכתבה מוצגים גם היבטים חיוביים של סרן ר', כי עיקר הביקורת היא דווקא כלפי הפלוגה, הקושי בלוחמה בתנאי לחץ, התחקיר הלקוי, ועוד. את סרן ר' מציגה הכתבה לדעתם: "במובנים אחדים, באור שלילי". האור השלילי הוא בכך שסרן ר' יצא לקרב חדור לחימה, "על אף שהבין בשלב זה או אחר, או שהיה עליו להבין, כי מולו עומדת נערה צעירה." הכתבה, לדעתם, לא מציגה את סרן ר' כהורג ילדה בדם קר, גם לא בהכרח כעבריין פלילי. מכאן עולה גם המסקנה המשפטית. הפרסום של אילנה דיין, כפי שבית המשפט העליון רואה אותו, אינו זקוק לשינוי הלכה כדי לזכות בהגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, כולל ההגנה החשובה של אמת דיברתי. בית המשפט העליון בהרכב המקורי לא הסתפק בכך, הוא קבע הלכה חדשה וניסה לחזק באמצעותה את חופש העיתונות. הרטוריקה המרחיבה של בית המשפט וההלכה החדשה והחשובה בנוגע לפרשנות הגנת תום הלב, יצרו בעין הציבורית מצג שווא כאילו בית המשפט העליון נזקק לשינוי ההלכה והרחבת ההגנה על חופש הביטוי כדי להצדיק את הפסיקה לטובתה של אילנה דיין, אך לא היא. ההלכה החדשה, עשתה צדק לערכים של הדמוקרטיה וזכות הציבור לדעת בחברה הישראלית, אך באופן פרדוקסלי החלישה את תוקפה של הפסיקה וחשפה אותה לביקורות משתלחות ולא מוצדקות. הטענה שבית המשפט העליון שינה את ההלכה בנושא לשון הרע רק בשביל אילנה דיין, לא היתה נכונה מעולם.

פסק הדין החדש שניתן השנה, חזר לתלם. השופטים מחפשים את שביל הזהב ברטוריקה זהירה יותר, והצליחו לפסוק לטובת דיין מבלי להרחיב את חופש העיתונות. לב העניין הוא כמובן בנסיגה של השופטים מהקביעה כי הכתבה של דיין ראויה להגנת "אמת דיברתי". וגם נסיגה מהכרה "באמת לשעתה". בית המשפט הסתפק בהגנה של תום הלב, ובאשרור ההלכה החשובה כשלעצמה כי יש להכיר ב"חובה מוסרית חברתית" של התקשורת לפרסם על פי המבחנים של "עיתונות אחראית". השופטים לא מצליחים להסכים בשאלת היסודית: האם חופש הביטוי גובר בהתנגשות בינו לבין הזכות לשם הטוב. כך, במבט מעמיק ובאזמל מנתחים יש לבחון את פסק הדין החדש בפרשת אילנה דיין. זהו מאבק של השופטים על מנת לשמר את אמון הציבור בבית המשפט, וזאת גם במחיר פגיעה מסוימת באמון הציבור בתקשורת. בית המשפט העליון, ואולי אין טעם לבקר אותו על כך, מעדיף באופן ברור את הניסיון לשמר את אמון הציבור בפסיקותיו, וויתר באופן כמעט מפורש, על אמון הציבור בתקשורת. כאילו מדובר היה בשני מוסדות נפרדים. מתחרים. בית המשפט העליון מוכן היה לומר כי העיתונות של אילנה דיין היא עיתונות אחראית, ולהעניק לה את הגנת תום הלב (והרי , לצערנו, אין בישראל הרבה עיתונאים יותר מקצועיים, אתיים ואחראיים ממערכת "עובדה" ואילנה דיין – י.ק.), אבל באותה נשימה לומר שגם עיתונות כזו, לא הצליחה לפרסם את האמת, שהרי לא ניתנה לה הגנת אמת דיברתי. יש בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לאמון הציבור בעיתונות האחראית.

לבית המשפט יש "בטן מלאה" כנגד התקשורת. בעיקר בכל הנוגע לתקשורת צהובה, בידורית, מסחרית, וגם בכל הנוגע לדרך בה היא מסקרת את המשפטים של אנשי הציבור הבולטים, העומדים בשנים האחרונות לדין בפרשיות שחיתות ומין. אולם אסור לשכוח כי המשפט והתקשורת נמצאים בעצם באותו צד של המאבק האמיתי המתחולל בחברה הישראלית. מאבק על אופייה הדמוקרטי. התקשורת החופשית היא היום כמעט המגן היחיד של בית המשפט העליון, מול מגמות אחרות בחברה הישראלית. האמת היא שללא תקשורת חופשית, בלי עיתונות חוקרת ועצמאית, ללא חופש ביטוי מלא, ובלי אמון של הציבור בחשיבותה של התקשורת, אין תקומה לדמוקרטיה הישראלית. גם לא לאמון הציבור בבית המשפט.

התגובות סגורות