איך נלחמים בשחיתות אחרי אולמרט?

גזר הדין המהדהד של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשת הולילנד, שנשלח לשש שנות מאסר בכלא, מכה עדיין גלים ויוצר הד תקשורתי וציבורי עצום. נכון, כמו שכבר כתבו חלק מהפרשנים, שכבר ראינו פרשות שחיתות במדינה, חלקן, ודאי, חמורות יותר מהשוחד של אולמרט, אבל משהו בפרשה הנוכחית מרכז תשומת לב יוצאת דופן. ובצדק. לראשונה, בישראל, הולך ראש ממשלה לכלא, והוא לא לבד. יחד איתו צועדת קבוצה גדולה ולא הומוגנית של אנשים בכירים, מהאליטה של המדינה. דתיים וחילוניים, אנשי ציבור ואנשי עסקים פרטיים. עצמאיים ושכירים, ביניהם יו"ר לשעבר של הבנק הגדול במדינה, יו"ר של זכיינית ערוץ 2, ראש העיר הגדולה בישראל, מהנדס העיר, אנשים נורמטיביים שהיו קצינים בצבא, למדו מקצוע, התקדמו והצליחו בחיים. אין מדובר בעשבים שוטים, אם להשתמש במושג השחוק, המיועד בדרך כלל לעניינים אחרים. זוהי דמותה ופרצופה של אליטה חברתית שלמה. אפשר ואפילו צריך להסתייג מהאופן המתחמק בה הגיבו רבים לגזר הדין. "יום עצוב" אמרו רבים וניסו לטשטש באמירה כללית ונבובה זו את המסר הנוקב המתבקש. שהרי יש סיבות רבות להיות עצוב ביום שכזה, והשאלה החשובה היא מדוע אתה עצוב היום, ומה בכוונתך לעשות בקשר לכך בעתיד. אז למה אתה עצוב, יאיר לפיד? ולמה אתה, שמעון פרס, כה עצוב? וציפי ליבני? ברור לחלוטין למה אהוד אולמרט עצוב, וגם למה אלי זוהר פרקליטו. כל השאר צריכים להסביר. יום עצוב, הם אומרים, וכמובן צודקים. זה באמת יום עצוב, לא רק לאולמרט אישית, לחבריו, ולמוקיריו, אלא לכולנו, שנאלצים לעמוד מול המראה האכזרית של השופט רוזן. השופט כמו קרע את המסכה מעל פניה של חברה שלמה, וחשף את מהותה האמיתית. והפרצוף הנחשף בה הוא נורא. אני למשל, עצוב בגלל שהמדינה שלנו הפכה להיות כל כך מושחתת. ולא, לא מדובר רק באולמרט, וגם לא רק בפרשת הולילנד. כמי שחוקר את נושא השחיתות והפרת האמונים מזה למעלה מ 20 שנה, אני יודע שהשחיתות לא התחילה אתמול וגם לא תיגמר מחר. ודאי לא בגלל גזר דין מהדהד אחד, חשוב ככל שיהיה. בכלל, אנחנו המשפטנים יודעים היטב שלבתי משפט ולפסקי דין יש כוח מוגבל ביותר לשנות חברה, תרבות, היסטוריה, וכאן מדובר בתהליך עמוק, תרבותי והיסטורי. בכלא נמצאים כבר היום נשיא מדינה, שרים בכירים, ראשי ערים, ובדרך לשם, במשפטים, בחקירות ובערעורים, נמצאים ראש ממשלה, רב ראשי, ואולי גם רמטכ"ל. הם אולי לא בוגדים אבל ודאי מפרים את אמון הציבור שניתן בהם, למרות שהאמון הזה, מלכתחילה, כל כך מוגבל. מעילה באמון אמרנו, וזוהי כל התורה כולה. חברה שלמה שהערך המוביל בה הוא לא להיות פראייר, כלומר חטוף ככל יכולתך, משמע, נצל כל הזדמנות, וכל סמכות והשפעה למטרות אישיות, משפחתיות ופוליטיות, ואם רק אפשר, במזומן. גזר הדין של אולמרט יכול להיות תחילתו של שינוי. לשם כך לא מספיק לשלוח שורה של בכירים לכלא. זה לא ישנה דבר. אולמרט בכלל בטוח שהוא לא עשה שום דבר רע, בטח לא לקח שוחד. הבעיה שלנו היא רחבה יותר, כללית, ארגונית, חברתית ותרבותית. אנו זקוקים לשינוי מבני, ארגוני, וערכי בדרך הפעולה של השלטון וביחסים בינו לבין הציבור. נדרשת חקירה מעמיקה של נושא השחיתות, בשנים האחרונות, והצגה של צעדים ופתרונות מערכתיים לשינוי המגמה. אני סבור שועדת חקירה ממלכתית, שימנה נשיא בית המשפט העליון, יכולה להיות התחלה טובה. בלי שינוי מערכתי, עמוק וערכי של ממש, נמשיך לצקצק ולחכות לבכיר הבא בתור. ביבי נתניהו, אני במקומך הייתי נזהר.

סגור לתגובות.