אולמרט מכר אותנו בזול

יותר מהכל, ואחרי כל הדרמות האישיות והמשפטיות, מצטיירת בפרשת הולילנד תמונת מצב מבהילה.

הכרעת הדין של השופט רוזן בבית המשפט המחוזי בתל אביב מספרת לנו כי איש עסקים מושחת קנה את ראש הממשלה שלנו, כאשר זה היה ראש עיר. תחשבו רגע על המשמעות של זה, "קנה את אולמרט". אנחנו כולנו אזרחים במדינה שבה ראשיה, נבחריה, עובדי הציבור שבה, עומדים למכירה, למרבה במחיר. זה מעליב ומבהיל. ולא מדובר באולמרט לבדו, אלא במנגנון שלם שפעל כדי לקנות החלטות ציבוריות חשובות. מה שעמד כאן למכירה זה נכס ציבורי של כולנו, קו הרקיע של ירושלים. ובעצם מכרו אותנו. ובזול.

כפי שכולנו חשים, אין מדובר רק בהכרעה משפטית בודדת, ובעשבים שוטים, אלא בתרבות שלטון שאיבדה את הצפון, בחברה שמוכרת את עצמה לדעת, למרבה במחיר, ולפעמים ממש בנזיד עדשים.

ביסודו של הדבר עומדת הפרת האמונים. השוחד הוא רק היבט אחד של הפרת האמונים, אך המשמעות היא רחבה הרבה יותר, כי אנו רואים שנציגי הציבור שלנו, הנבחרים ועובדי הציבור, כאחד, פועלים לא למען הציבור שבחר בהם, לא לטובת האינטרס הציבורי הברור, אלא לפי האינטרסים האישיים שלהם. במקרה המעליב ביותר, אלה הם אינטרסים של מאכרים ואנשי עסקים שקונים אותם, מתמרנים אותם, ועוטפים אותם בכחש.

כאן נכנסת בדיוק התודעה הכוזבת שעולה בבירור מהכרעת הדין בפרשת הולילנד. השופט רוזן מיטיב לחשוף את לב העניין כאשר הוא קורע את המסכה מעל פניהם של אולמרט וחבריו, לוקחי השוחד. פסק הדין הזה הוא רגע נדיר של הסרת מסכות מעל תרבות שלטון שלמה שהתחפשה. דומה כי אולמרט, זקן, לופליאנסקי, שטרית, כל אחד מהם בנפרד וכולם ביחד, היו שותפים להונאה עצמית. ללכת עם ולהרגיש בלי. לקחת שוחד, אך לומר לעצמם שהם רק מקבלים טובה מחבר, הלוואה מידיד, עבודה מאיש עסקים שמעריך אותם, עוזרים לאחים.

אין זה מקרה שחלק גדול מהשוחד עובר כאן, לא באופן ישיר כעסקה גלויה ועבריינית, אלא באופן פתלתל, כתרומה לעמותה שעושה טוב, או בעזרה לאח יקר שהסתבך.

אין לי ספק שאולמרט, גם בינו לבינו, ברגעים נדירים של אמת, לא מעלה על דעתו שאכן דכנר קנה אותו. "אותי?", אומר אולמרט לעצמו, "אי אפשר לקנות". אני זה שמתמרן את כולם, עושה מה שאני רוצה. מלך ירושלים. מלך ישראל. היוהרה והנרקיסיזם מביאים למחשבה שאכן יהודים יקרים בכל רחבי העולם רוצים להרעיף מטובם עליו ועל משפחתו, רק בגלל שהוא כל כך חכם ומוצלח.

השופט רוזן עושה מכך צחוק, אך חושף בחוכמה, את דרך המחשבה המעוותת של מקבל השוחד, שרוצה לקבל תרומות, מענקים, כספים, טובות הנאה ועבודה במשרה משתלמת, לו למשפחתו, מבלי להרגיש חייב לאף אחד.

הפרת האמונים שמביאה בסוף לעבירת השוחד, מתחילה ברגע שעובד הציבור או איש הציבור, מרפה לרגע מחובתו לפעול לטובת הציבור, ומתחיל לחשוב אך ורק על האינטרס האישי והפוליטי שלו ושל מקורביו. ברגע שקיבלנו את זה, השלמנו עם זה, איבדנו את הכל.

החברה הישראלית משלימה כבר הרבה שנים עם הניצול לרעה של הכוח הציבורי לטובת מטרות אישיות. מינויים פוליטיים, טובת המפלגה, נפוטיזם. מכאן קצרה הדרך, כמעט בלי משים, להשלמה של עבירת השוחד. זה לא רק לטובת האח שהסתבך בחוב, או לטובת העמותה החשובה שתורמת לחולים ונזקקים. זוהי מכירה של נכסי הציבור ושל כולנו לאנשי עסקים. שחיתות שמביאה אותך לכלא.

סגור לתגובות.